פסק-דין בתיק עמ"נ 8853-07-10

1.         המערערת הינה בעלת רשת חנויות, המפעילה חנויות לממכר מוצרים שונים בתחום מתן פתרונות לשיפור הבית, עיצובו והחזקתו. בין היתר, מחזיקה המערערת חנות המשמשת לעסקה, והמצויה במתחם "ביג פורייה" שבצומת פורייה שבתחום שיפוטה של המשיבה.

2.       המשיבה השיתה חיובי ארנונה שונים על המערערת לשנת המס 2009. על חיובים אלה הוגשה השגה ולאחר מכן ערר. לאחר הדיון בערר, נותרה מחלוקת אחת, אשר הובאה לפתחי, והנוגעת לסיווגו של שטח של 125 מ"ר, מתוך שטח הנכס המוחזק על ידה, והמשמש, לטענתה, למטרות אחסנה של מוצרים שונים, וכן שטח פריקה וטעינה. המערערת טענה בפני ועדת הערר כי יש לסווג שטח זה כמחסן, שכן הינו שטח אשר יש לו שימוש העומד בפני עצמו, באופן שהוא מופרד ומובחן משטח החנות. על כן, סיווגו יעשה בהתאם לשימוש ולפעילות הייחודית שנעשית בו.

3.       ועדת הערר, אשר ישבה, בין היתר, על מדוכת עררה של המערערת, קבעה כי אין לפצל את בית עסקה, באופן שהשטח המכונה על ידה "מחסן" יפוצל מן החנות ויסווג בנפרד. ועדת הערר, אשר ביקרה במקום, קבעה כי שטח זה אינו ממלא אחר התנאים הקבועים בסעיף 11.1 בצו הארנונה של המשיבה, המתייחס לסיווג מחסנים. אף פיצול שטח המחסן משטח החנות, אינו עומד בתנאים שנקבעו על ידי הפסיקה, לעניין פיצול סיווגו של נכס רב תכליתי.

          חלקה האופרטיבי של החלטת ועדת הערר, הינו כדלקמן:

          "13. מדובר במבנה אחד שבתוכו הופרד חלק של נכס על ידי קיר ודלת מקשרת ועוד דלת יציאה לחצר של שינוע והעמסת סחורות. החלק המופרד משמש כמחסן לסחורות הנמכרות בבית הכל בו וכן נמצא בו מטבח, חדר הלבשה, חדר מוכנות וצנרת של תשתית חשמל, מים, מיזוג וכו'.

          14. הנכס המופרד כאמור נמצא בתוך מעטפת הכל בו ודלת הכניסה אליו מתוך אזור חנות הכל בו רחבה ומאפשרת גישה חופשית וישירה לעובדי חנות הכל - בו ואיני חושב כי אחטא לומר אם במקרים מסויימים יכול לקוח להיכנס בתנאים מסויימים כדי לקחת, לראות, לבחון מוצר וכו'. יתרה מכך קיום המטבח חדר ההלבשה, חדר המכונות, והצנרת מחזקים את ההנחה כי חלק מופרד זה הינו חלק מהחנות הכל - בו ומאפשר את כל השימושים ו/או רוב השימושים הנדרשים לחנות הכל - בו ואין לומר כי מדובר בשימוש טהור יחודי ובלעדי של מחסן ואחסון.

          15. נראה לי כי ניתן להגדיר ולסווג את חלק איחסון זה כמדפי אחסון של חנות.

          16. רוח הפסיקה ותנאיי סעיף 11.1 לעיל מדברים של מבנה מופרד לחלוטין, אגף נפרד לחלוטין שאין לטעות בו ושיש בו כדי להפוך את הנכס למתקן רב תכליתי שיש בו שימושים שונים, אגפים שונים ונפרדים מה שלטעמי לא קיים בנכס העורר, כאשר אין מדובר באגף נפרד הרי שקשה לעקוב אחרי גודל החלק המפוצל, שכן מחיצות ניתן להזיז חדשים למבקרים וקשה לעקוב אחרי פיצול סיווג כזה מה שאינו נכון לגבי אגף נפרד שבקלות ניתן לבדוק מה השימוש" [סעיפים 13 - 16 להחלטה].

4.       המערערת אינה משלימה עם החלטה זו. לטענתה, יש לסווג את שטח המחסן כיחידה נפרדת מהשטח המשמש למכירה. על כן, לאור ההלכה הפסוקה, ותכלית דיני הארנונה, יש לראות יחידה זו כיחידה נבדלת, בהתאם לפעילות המתבצעת בה ויש לסווגה בסיווג מחסנים.

          לטענתה של המערערת, צו המיסים מורה על סיווג נפרד באופן ספציפי לסיווג מחסנים, וסיווג זה גובר על הסיווג הכללי של הנכס - נכס שהקשר בינו לבין פעילות אחסון הינו מקרי בהחלט. מקור החיוב יהיה תמיד צו המיסים, על פי לשונו, תכליתו וכוונתו. לטעמה של המערערת, על פי פסקי הדין שניתנו בעניין צו מיסים זה, ניתן לפצל את הנכס ולסווג את שטח המחסן בהתאם לתכליתו ולשימוש הנעשה בו בפועל כסיווג מחסנים. שטח זה עומד בכל התנאים המצטברים בצו הארנונה של המשיב כדלקמן:

          א.         המבנה משמש לאחסנה בלבד.

          ב.         מדובר בחלק ממבנה אשר אושר בהיתר הבנייה.

          ג.          שטח המחסן מהווה יחידה עצמאית.

ד.         עצם העובדה כי קיימת דלת המקשרת בין שטח המחסן לשטח החנות, אולם דלת זו, מקורה בהוראות הבטיחות, אשר חיובי יציאת חירום מהחנות.

ה.         בשטח המחסן לא מתבצעת פעילות של מכירה וקבלת לקוחות. מחסן זה משמש אך ורק את שני המחסנאים האחראים על שטח זה. עם זאת, כאשר לקוחות המערערת רוכשים מוצר בתוך שטח החנות, הם מגיעים לחלק האחורי של המחסן עם כלי רכבם, ומעמיסים את הסחורות שנרכשו במישרין בתוך כלי הרכב החונים, בחוץ בעזרתו של המחסנאי.

5.         לשיטתה של המערערת, על פי דיני הארנונה הכלליים, המבחן העיקרי לסיווגו של הנכס הינו מבחן השימוש.

            על פי פסיקת בתי המשפט, כך טוענת המערערת, שימוש במבחן זה, לאור כללי הפרשנות החלים בתחום הארנונה, מוביל לכלל מסקנה כי יש לסווג את חלק הנכס האמור כאל מחסן. השתת ארנונה גבוהה, כשיעורי הארנונה הנוגעים לנכסים עסקיים, כגון חנויות או משרדים, מנוגדת לעקרון כי שיעור המס יקבע בהתאם לשימוש. כלל זה נובע, בין היתר, ממידת התשואה הכלכלית המופקת מהנכס.

            טענה נוספת שבפיה של המערערת הינה כי בפרשנות דיני מס, יש לאמץ את הפירוש המקל עם הנישום.

6.         המשיבה מבקשת את דחייתו של הערעור. שכן, לטעמה, לא נפל כל פגם בהחלטתה של ועדת הערר. החלטתה של ועדת הערר מבוססת על ביקור שערכה הועדה, הנכס ועל ממצאיה העובדתיים באשר לשימוש הנעשה בו. לטעמה, מהווים שטחי האחסון חלק בלתי נפרד מן החנות ומן הפעילות הנעשית בה, ואין מדובר במחסן העומד בפני עצמו. הוראות סעיף 11.1 לצו הארנונה, אינם חלות על שטחים אלה, אשר יסווגו בהתאם לסיווג העיקרי החל על הנכס כולו. כך נפסק אף בבר"מ 9205/05 עיריית טבריה נגד היפרשוק 1991 בע"מ [פורסם בנבו - 14.11.06] [להלן - "עניין הפרשוק"].